<h1>ספר התרומות שער נ' חלק ג'</h1>
<h2>דף מג:</h2>
גרסינן בכתובות בפרק הכותב [פ"ה ע"א] אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבוה, אזל פרעינהו, אמר להו הבו לי שטרא, אמרו ליה סטראי נינהו, אתו לקמיה דר' אבהו א"ל אית לך סהדי דפרעתינהו, א"ל לא, א"ל מגו דיכיל למימר להד"מ יכול לומר סטראי נינהו. ודיני דסטראי נינהו ודיני דאיתרע שטרא כבר בררנו בשער י"ט שהקדמנו. ועתה נכתוב הצריך לדין זה שלפנינו. על זה גרסינן בסוף דבר זה לענין שלומי שליח מאי, ואסיקנא בין א"ל המשלח שקול שטרא ברישא והב זוזי בין א"ל הב זוזי ושקול שטרא אם פרע בלא עדים ולא שקיל שטרא משלם, דכיון דאזהר ליה דלישקול שטרא או בסוף או בתחלה ולא איזדהר לקבלו לשטרא תחלה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ודוקא דא"ל לכתחלה או בסוף שקול שטרא, והילכך מסתמא היה לו לתבוע השטר תחלה קודם שיפרע מעותיו, אבל אי לא אמרו ליה שקול שטרא כלל אע"פ שהודיעוהו שחוב בשטר היה לו עליו כל זמן שלא אמרו לו שקול שטרא פטור, דמצי למימר סבור הייתי שמלוה ע"פ היה לו עליכם כיון שלא הודיע לו המשלח והיה סבור שעל אמונתו היו סומכים, וכמו שה"ה בחנוני [שבועות מ"ה ע"א] שיכול לומר סבור הייתי שיסמוך על אמונתו. וכן פסק הרב בהלכותיו. גם כתב דאי לא אמרו ליה פרעיה בסהדי לא מחייב למפרעינהו בסהדי, וכדאיתא בחנוני דהא יהיב מעותיו במצות בעל הבית לפועלים שלא בפני עדים ונשבע ונוטל מב"ה אע"פ שהפועלים מכחישין אותו ואומרים לא נטלנו, אע"פ שפשע כשפרעם בלא עדים ויצטרך ב"ה לפרעם פעם אחרת לא מחייב חנוני בההיא פשיעותא, שיכול לומר הרי לא הזהרתני לפרעם בעדים, והא נמי דכותה היא. וההיא דשליח דאיתא בקדושין [מ"ג ע"ב] דמשתבע שליח דיהבינן ניהליה ומפטר ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה, אלמא דהיכא דלא אזהריה למפרע בסהדי לא מחייב למפרע בסהדי, דליתיה פושע, ע"כ. אבל אם הזהירו ופשע חייב.
ויש לברר אם התנו ביניהם הלוה והמלוה שביד מי שירצה לשלח לו הלואתו ישלחנה לו ושלח לו חובו ביד אחד שראוי להוליך דבר זה ונאבד או נגנב בדרך, או שכפר בו השליח ואמר שלא היה שלוחו מעולם, או שטען שכבר נתנם לו למלוה וכחש, בכל זה מסתברא ודאי שהוא פטור, דתנאי שבממון תנאו קיים. וכן פסק הר"מ ז"ל [שלוחין פ"ב ה"ג]. וכן כתב הרב בהלכות פרק הגוזל קמא [ל"ז ב' דפי הרי"ף] וזה לשונו, והיכא נמי דאיתנו מעיקרא דכל מאי דמשדר כל חד וחד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה בידי מאן דחזי, תנאי שבממון הוא וקיים, ואית ליה רשותא לשדורי ליה בידיה מאן דחזי ואי איתניס באורחא ברשותיה דמריה איתניס, ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן ס"ג] מסתברא כותיה, והוא שלא פשע בו, שאם שלח לו ביד מי שהוחזק כפרן או גזלן לא מפטר, וכן אם שם ממונו במקום סכנת דרכים מקום שאין הרבים רוצים להכניס בו ממונם הרי הוא פושע ועל דעת כן לא הרשהו מסתמא, אא"כ פירש לו, כי בסתם מן האונסין נתכוון לפטרו ולא מן (השליחות) [הפשיעות]. ודין זה חלוק מאותו ששנינו בקדושין [מ"ג ע"ב] גבי האומר לב' צאו וקדשו לי את האשה, הם אומרים נתננו והוא לא נתתם, ואמרינן עלה וכן בדיני ממונות. ואוקימנא התם דהן הן שלוחיו ומשתבעי וכו', דהתם הוא שלח למלוה את מעותיו ע"י שליח זה בלא מצות המלוה, ולפיכך אע"פ שהשליח מעיד למלוה שקבל נשבע המלוה להכחישו ונוטל מן הלוה, אבל כאן אחר שהוא מודה שאם יתנם ליד מי שיראה שיהא ראוי להביאם שימסרם בידו ויפטר, וזה טוען שכבר מסרם לו, לא מיבעיא אם אין השליח בעולם כגון שמת או הלך לו שפטור הלוה, ואפילו בלא שבועה, שהרי אין כאן מכחיש כלל, אלא אפילו יהיה בעולם ומכחיש את המפקיד שהוא הלוה שלא מסרם לו פטור הלוה. ואית דאמרי פטור בלא שבועה, דהא לית ליה תובע בודאי, ומאחר שהמלוה צוהו בכך איהו דאפסיד אנפשיה, שהרי אינו יכול לתובעו בודאי ואין לו להשביעו בשמא. ואית דאמרי דכיון שהשליח מכחישו שלא נתן לו כלום ה"ל כעין טענת בריא, כההיא דקדושין, ומשתבע היסת ומפטר. ולמטה נאריך בזה כמו שכתב הרב הזה ז"ל.
ואם התנו מתחלה שישלח לו ממונו ביד מי שיביא לו כתב ידו ומשמסר לידו נאנסו ואחר כך בא בעל הממון ותבע את ממונו מן הנפקד, וטען הלוה ואמר כבר נתתיו לשליח שהביא לי כתב ידך בשליחותך, אמר הלה אני לא כתבתיו מעולם, אם הוציא הלה את הכתב וכתב ידו ידועה בעדים שהיא היא או שהיה כתב ידו יוצא ממקום אחר ודאי פטור הוא, ואם אינה ידועה בעדים ואין כתב ידו יוצאה ממקום אחר ואמר אני מכיר בה שהיא חתימת ידך, אם זה הממון הופקד אצלו בלא עדים אפילו בעדות על פה שלא בשטר, מתוך שיכול לומר להדֹ"מ אי נמי החזרתים לך מידך לידי יכול לומר אני מכיר שכתב ידך הוא זה ומסרתי ליד שלוחך. ומכל מקום בשבועת היסת. ואם זה הממון יש עליו שטר פקדון צריך שבועה חמורה, ובשבועה חמורה מיהת מפטר מתוך שיכול לומר לו נאנסו מידי יכול לומר החזרתים לך ביד שלוחך, ולא מצי למימר האיך שטרא בידי מאי בעי, דהכי איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"א]. ואם הוא מלוה בשטר אפילו בשבועה חמורה אינו נאמן, אלא שיכול הוא להשביע את המלוה שבועה חמורה בחפץ בידו אם היה כתב ידו אם לאו, שזה דומה למה שאמרו [שבועות מ"א ע"א] ואי אמר אשתבע לי משתבע ליה, והקשו מה בין זה לפוגם וכו' אלמא שבועה חמורה היא כעין הפוגם.
כללו של דבר בזה בזמן שהמפקיד אינו מאמין בטענת הנפקד אינו יוצא מידי שבועת היסת או חרם סתם אלא אם מסר לו בעדים, והשליח שנאנס מידו צריך שבועה חמורה מפני שהיא שבועת השומרין. והדרכים כבר הם ידועים לשבועת היסת ולחרם סתם, שכך פירשו הגאונים כל זמן שהתובע בא בבריא והלה כופר בו שבועה בשם בלא חפץ, כגון זה שכפר בכתיבת ידו, א"נ שכופר בתנאים שהתנו ביניהם מתחלה. ובזמן שהתובע בא בטענת ספק הוא חרם סתם. וטענת ספק בענין זה הוא כגון זה שלא הגיעו המעות לידו והשליח אומר נאנסו ממני והלה טוען איני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין בו שנתנם לידך, כגון זה מחרים על הנפקד חרם סתם שמסרם ונשבע השליח שבועה חמורה שנאנסו ממנו. וכל זה בזמן שהשליח מודה שבאו לידו ונאנסו ממנו, אבל בזמן שהשליח כופר הענין מתחלה כלך לדרך אחרת, שאם כפר במפקיד ואמר הגעתים לידך והלה אומר לא קבלתים נשבע השליח היסת בשם והנפקד מקבל על עצמו חרם סתם שמסרם ליד השליח כמו שראה בכתבו של מפקיד. ואם הוא כופר בנפקד ואמר לא נתתם לי והלה אומר נתתי השליח נשבע למפקיד שבועת היסת במעמד הנפקד והנפקד כמו כן נשבע שבועת היסת למפקיד במעמד שליח, מפני שיש עליו כעין טענת בריא, מפני שהשליח מכחישו שלא נתן לו כלום. וכה"ג נמי אמרינן בקדושין [מ"ג ע"ב] גבי הן הם שלוחיו והן הם עדיו, והא נמי דכותה היא, וא"ת כאן נמי ישבע שבועת המשנה שהיא בחפץ, שהרי הוא כחנוני על פנקסו, דתנן תן סאתים חטים לפועליי הוא אמר נתתי והם אומרים לא נטלנו, והא נמי להאי דמיא, שהרי אמר לו בכתבו או ע"פ תן לשלוחי מעותי והוא אומר נתתי והשליח אומר לא נטלתי. הא לאו מילתא היא, דהתם חנוני נשבע כדי ליטול מב"ה וכל נשבע ונוטל כעין זה הוא שבועה חמורה, אבל הכא אינו נשבע ליטול אלא להפטר, וכשטען נתתיו ליד שלוחך כאלו אמר נתתיו לידך ואין עליו אלא שבועת היסת. אבל היכא דלא שדר ליה כתבא ולא הוה מעיקרא תנאי ביניהם דלישדר ליה בידא דגברא ואתא חד גברא ואמר לנפקד פלוניא שויין שלוחא בסהדי דתשדר ליה ממוניה על ידאי, והימניה נפקד ומסר ליה ממוניה ואתניסו או דכפר ביה ואמר פרעתים למלוה, ומלוה אמר לא פרע ולא שויתיה שליח מעולם, והשתא ליכא סהדי דשוייה שליח, כגון שהלכו להן למ"ה, הא ודאי אי טעין שליח נאנסו נשבע לנפקד שבועה חמורה שלא עשאו שליח ולא באו מעות לידו ויטול מעותיו מן הנפקד. ודבר זה למדנו אותו מדברי הר"ר יצחק שכתב בהלכותיו [בענין הן הן שלוחיו הן הן עדיו דאמרינן והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו'] ומשתבע מלוה ושקיל, וכתב הרב דשבועת מלוה ללוה שבועה חמורה היא כעין שבועת פועלים לב"ה, דכיון דמודה ב"ה לפועלים שחייב להם שכרם והוא אינו יודע אם נפרעים אם לאו, שנשבעין הן ונוטלין ממנו, כך הלוה הזה הרי הוא מודה שהוא חייב למלוה ממון זה ואינו יודע עכשו אם פרעוהו אלא השלוחין אם לאו, ישבע המלוה שהוא כעין פועלים ויטול מן הלוה שהוא כעין ב"ה, והכא נמי הרי הלוה מודה שהיה חייב זה הממון ואינו יודע אם פרעו זה השליח או אם נעשה להפטר בו אם לא, וכשיבא המלוה להפרע ממנו ישבע שבועה ויטול. ובודאי כדי הוא הרב ללמוד מדבריו ולדמות מענינו לענין אחר הדומה לו. ואע"פ שאין דבריו ודברינו דומין למשנה, שי"ל בדברינו אלה כיון שהלוה מודה בחוב והפרעון אצלו ספק יהיה כמי שאמר לחברו גזלתיך והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו [ב"ק קי"ח ע"א], דהיכא דתבע ליה חבריה מיחייב מן דינא ולא אשכחן בהו שבועה חמורה לא במשנה ולא בגמרא ולא בדברי הגאונים ז"ל. וא"ת משנתינו הלא ב"ה מודה לפועלים שהוא חייב להם ואינו יודע בפרעון שלהן ואעפ"כ נשבעין פועלין ונוטלים ממנו, הא לא דמי, התם כיון דאיכא חנוני דאמחינהו בהדיה ושוייה בדוכתי למפרעינהו ואיהו קאמר דפרעינהו משום הכי נשבעין פועלים להכחיש את החנוני שהרי החנוני נעשה גם הוא תובע לב"ה, וכיון דתרוייהו אתו למגבא מיניה ומכחשי אהדדי דין הוא שלא יפרעו אלא בשבועה, אבל בענין שאנו מדברים בהם מנין לנו לא שבועה חמורה ולא שבועה קלה ואע"פ שהשליח מכחישו. אבל יש לנו לסמוך על דברי הרב ז"ל שהוא מדמה הענינים האלו, וס"ל דכיון דאיכא שליח דקא מכחיש ליה למלוה אע"ג דלוה טוען טענת שמא ישבע המלוה שבועה חמורה ויטול, והכא נמי הא קא מכחיש ליה שליח ואמר דשויה שליח בעדים וקא מפטר ע"י, ומש"ה משתבע מלוה שבועה חמורה ושקיל. ומסתברא נמי כדברי הרב ז"ל, מדאמרינן בגמרא לגבי עדים משתבעי שבועת היסת ולגבי מלוה אמרינן משתבע מלוה ושקיל, ולא קאמר שבועת היסת, אלמא שבועה של מלוה שבועה חמורה היא. מיהו בין הכא בין התם דוקא היכא דאיתנהו להנך שלוחין דקא מכחשי ליה למלוה, אבל אי אזלי ליה לעלמא ולא מכחשי ליה בודאי שקיל הלוה בלא שבועה, ובתר הכי אי בעי לוה לאחרומי סתם מחרים, ע"כ כתב בספר משפטי ההרשאות. ויש לברר אם טען המלוה שלא שלח שלוחו כי אם לקבל עשרים דינרים ועשרים דינרים בלבד הביא לו, וזה טוען כי מאה מסר לו, על זה כתב הר"מ ז"ל שהמשלח נשבע שלא שלחו אלא ליקח עשרים בלבד כדין כל מודה מקצת, והשליח נשבע היסת שהנ' שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן.
